שקיפות מול פרטיות - לכאורה שני הפכים - האם ילכו יחדיו בפוליטיקה.
המחלה של בגין, הביקורים הליליים החסויים של גולדה מאיר בבית חולים, ההתמוטטות של רבין, ערב מלחמת יום הכיפורים - המחלה של שרון והסרטן של אולמרט, הם נושא לגיטימי לשיח פוליטי וציבורי. אולמרט, למד מהניסיון וההודעה שלו על גילוי סרטן בגופו (בשלבים ראשונים) - היו במקום, הן מבחינה ציבורית ממלכתית והן כדי למנוע רחש ובחש של סיפורי רכילות. המצב כיום הוא שאין בחוק או בנוהל הציבור המוסדי ממשלתי - הסדר של שקיפות רפואית של אנשי ציבור ומנהיגיו.
אי לכך, הגיעה העת להסדר חוקי, מנהלי או פרוצדוראלי של הנושא החשוב הזה.
הקטע העיקרי, בדיווח שמסר ראש הממשלה אהוד אולמרט, הוא לא רק בטיב המחלה ומסוכנתה אלא בעיקר ביכולת שלו - להמשיך ולתפקד כראש ממשלה במשרה מלאה. ראש הממשלה עצמו - הודיע שהוא ממשיך בתפקידיו הרבים כרגיל - הניתוח הצפוי אינו מסובך אינו דורש לאחריו הקרנות, והתאוששות היא מהירה וקצרה. פירוש הדבר - הגם שיצטרך להעדר למספר ימים (עד 10-15) יוכל להמשיך ולתפקד מביתו עד חזרתו לתפקוד מלא במשרה מלאה במקום עבודתו, לפי הצהרתו המפורסמת שהוא משרד ראש הממשלה. בינתיים, הניתוח נדחה ולזכותו של אולמרט יאמר - שהוא אכן תפקד במלוא המרץ, עד להודעת ההתפטרות הדרמטית.
למרות העבר, בו היו לנו ראשי מדינה ומנהיגים עם בעיות רפואיות שלא דווחו לציבור במלואם, החל מהנשיא ויצמן הראשון, דרך לוי אשכול, גולדה מאיר, בגין, עזר ויצמן (בהיותו שר), שרון, ועכשיו אולמרט - אין לנו בחוק, או בנוהל מסודר, הסדרים על דיווחים רפואיים ומצב בריאותם של מנהיגי הציבור, חברי ממשלה וראשי מפלגות (דרך אגב, גם בעולם הרחב היו מנהיגים רבים שהסתירו זאת) - ודבר זה מחייב שינוי.
כשמדובר במחלות - הכוונה לא רק לבעיות פיזיות אלא גם לבעיות נפשיות או בעיות נלוות למחלות, שיש בכוחן לשבש את פעילותו או את שיקול דעתו של המנהיג.
עד עתה, נתקלנו ועסקנו בעיקר בראשי ממשלה, או נשיאים, אך לדעתי יש להרחיב את קשת הבדיקה והדיווח גם לעבר פונקציונרים אחרים, בעלי השפעה ומשקל על החיים הדמוקרטיים הקיומיים והביטחוניים, דוגמת נשיא המדינה, שרי ממשלה, בראשות ראש הממשלה, שר הביטחון, יו"ר הכנסת, יו"ר האופוזיציה, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד ונשיא בית המשפט העליון.
כמובן, שהדבר חייב להיעשות ברגישות ובמינון הנכון, שלא תהיה אפשרות של חדירת יתר לתחום הפרט והחיים האישיים.
לדעתי יש לקבל מכל האנשים שציינתי לעיל, דו"ח שנתי רפואי, שיערך ע"י וועדה רפואית ציבורית של מומחים, שתתייחס לדיווח לציבור, רק בשאלה, האם מצב בריאותו של הנבדק תקין, ואם יש לו בעיה רפואית, האם היא יכולה להשפיע על תפקודו, שיקול דעתו ויכולתו למלא את כל המשימות של התפקיד. ואם יש בעיה, מחלה, צורך בטיפול, תחליט על נבצרות ומשכה, כלומר: כמה זמן על החולה להיעדר לצורך טיפולים והחלמה.
לדעתי - התיק הרפואי של ראש הממשלה הנשיא ויתר חברי הממשלה לא צריך להיות כולו מוצג לרשות הציבור, אינני חושב שרמת הכולסטרול הטוב והרע או השומנים בדם, או גובה הסוכר צריך לעניין את הציבור והתקשורת.
מה שצריך לדווח לציבור - הוא חוות דעת מוסמכת של וועדה רפואית ציבורית, על כושר ויכולת התפקוד של הנבדקים, ולא מעבר לכך ואם יש צורך בנבצרות ולכמה זמן.
אסור לנו לשכוח שלנבחרי ציבור יש גם חיים פרטיים מעבר לתפקידם הציבורי, יש להם משפחה ילדים קרובים, ואין להפוך אותם לבובות בחדרים שקופים - או בחלון ראווה.
למרות שהמהלך של אולמרט היה אמיץ ומתבקש, ולמרות שהיו לנו ספיקות והרהורים לגבי ועידת אנאפוליס והטיפול באיום הגרעיני - יש לקבל את הצהרתו של אולמרט, כלשונה, שהוא ימשיך בתפקידו הרגיל - ואכן כך היה.
להבדיל מאזרח פשוט, הזכאי להגנה רחבה מצד החוק על חדירה לחייו הפרטיים, כאשר לרשותו חוקים כמו: חוק איסור לשון הרע ואיסור להאזנות סתר בלתי חוקיות. אנשי ציבור, הגנתם קטנה יותר, מצומצמת, ורוב מהלכיהם הציבוריים חייבים להיות שקופים.
המקרה שזעזע את החברה הישראלית ודחף לטפל בנושא בצורה מעמיקה יותר היתה מחלתו והתמוטטו הפתאומית של אריק שרון.
ישנם כללים ונורמות שהשתרשו בדמוקרטיות בעולם, לפיהן המנהיגים מצהירים על בריאותם ומתגאים בה. בארה"ב, השתרש הנוהל לפיו נשיא מכהן, עובר כל שנה בדיקות כלליות (דוגמת בדיקות הנדרשות לביטוח מנהלים או ביטוח חיים) והתוצאה מוצגת לציבור. כך פועל גם הנשיא בוש וקודמיו בתפקיד וכך פעל גם הנשיא לינדון ג'ונסון, שלא רק דיווח על ניתוח התוספתן שעבר אלא גם הפשיל את חולצתו והראה את הצלקת.
אין ספק, שאיש ציבור שנבחר לוקח על עצמו לא רק אחראיות חברתית ואישית לביצוע התפקיד, אלא מחויב גם בהתנהגות הולמת ובקודים חברתיים ההולמים את מעמדו.
הנשיאים - קנדי וקלינטון היו "פרפרים" לא קטנים, וסיפורי הסקס והנשים שלהם פרנסו את התקשורת משך השנים. במקביל, גם המועמדים לנשיאות, לרבות מושלים, סנטורים וחברי קונגרס, לא פעם סבלו, נפסלו, נשפטו ואף הודחו, בשל פרשיות סקס נסתרות, אלימות או מוכחשות.
לדוגמא נביא את: פרשת טד קנדי (האח של הנשיא קנדי לשעבר) שהיה מעורב עם נערה שמכוניתה נפלה מגשר לנהר (וניסו לטשטש את הפרשה), מועמד לנשיאות ששיקר על קשרים רומנטיים וצילום שלו על יכטה עם נערת זוהר חיסלה את הקריירה שלו, וכך גם רבים וטובים עד לחבר הקונגרס דהיום, שהיה לוחם אמיץ נגד הטרדות מיניות, ובעצמו מטרידן ופדופיל אינטרנט לא קטן - ומושל מדינה שהתמודד בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית והודה לאחרונה שבגד באשתו חולת הסרטן.
כמובן, שלדעתי, אין לתת דרור לפלישה מאסיבית לחייו הפרטיים של נבחר ציבור, ולא לחיטוט או רכילות על התנהגות חריגה אלא אם היא אכן קיימת בחייו או משפחתו ועלולה לפגוע בתפקודו או בתדמיתו.
הגם שפעולותיו של נבחר ציבור חייבים להיות "שקופים" לציבור, חיו הפרטיים וחיי משפחתו זכאים ליהנות מהגנת החוק והתקשורת לחייהם הפרטיים.
איש ציבור בפעולותיו הרשמיות חי בארמון זכוכית, אבל בחייו הפרטיים זכאי ורשאי להגנה - בנוסח ביתו ומשפחתו - הם מבצרו.
האם חיי המין של המועמדים/נבחרים הם בעלי חשיבות והשפעה?
לדעתי במידה מוגבלת ומצומצמת. אם מועמד/נבחר/ת - הם הומואים או לסביות, והדבר ידוע משך שנים, ובתפקידיהם הקודמים, הדברים היו ידועים, אין מניעה בבחירתם וגם לתפקידים בכירים, בתנאי, כמובן, שלא יסכנו את ביטחון המדינה.
בתקופות קודמות (שניים שלושה עשורים לאחור), התנהגות מינית חריגה נחשבה לסיכון ביטחוני מהפחד של סחיטה מגורמים עוינים, שאכן היו במציאות. סיפורי הריגול, מלאים במקרים בהם, שרים, קצינים בכירים, בכל המדינות אוימו ונסחטו על רקע מיני או הרגלי מין "סדו-מזו", לרבות שימוש בנערות ליווי, נערות ריגול שהוכשרו במיוחד לפיתויים מיניים, צילומי סתר ואיום על הרס משפחה.
די אם נזכיר את פרשת פרופיומו באנגליה בזמן היותו שר הגנה שבילה עם נערות ליווי (שבילו גם עם דיפלומטים וקציני ביון רוסיים), שאחת מהן אף הגיעה לישראל ועשתה קריירה מצליחה בביצת הבילויים המקומית, ראה ערך "מנדיס". ראה גם פרשת נערת הריגול אצל קנצלר גרמניה, טרם איחוד גרמניה.
אבל כל הפרשיות האלו היו בתקופת המלחמה הקרה, מאבק מזרח מערב. היום המדינות יותר פתוחות החברות יותר פתוחות למין באופן כללי ולמין חד מיני, כחלק מההוויה החברתית, כך שגם הסיכון בתחום זה ירד, אם כי לא נעלם. כך שהסכנה של סחיטה על רקע מיני קיימת וחייבים לנהוג בה זהירות. ויש כיום שרים, מנהיגי ציבור ודיפלומטים שהם הומוסקסואליים ולא רואים בזה משום פגם.
כמובן, שגם בריאות תקינה, או מחלה קשה וממארת, היא חלק חשוב ביכולת של איש ציבור לתפקד, ולכן היא בעלת חשיבות שדורשת מידע לציבור.
ברצוני להדגיש שיש צורך חיוני להבדיל בין הדרישה לניקיון כפיים, בריאות תקינה לבין "חיטוט" או חיפוש אחר רכילויות קטנות ומרושעות על מועמד פוליטי.
חוק חופש המידע מחייב את מוסדות הממשלה למסור פרטים חיוניים על פעילות מנהליות שבוצעו, אבל אין צורך להגזים ברצון לחפור לעומק על כל דרך חייו של איש ציבור, אם אכן הם בגדר הנורמה החברתית המקובלת.
נכון, שהזמנים השתנו, אמצעי המידע ובמיוחד האינטרנט לא משאירים כמעט פתח לפרטיות או יכולת להתחמק. התנהגות כמו של משה דיין בזמנו הן בתחום הסקס והן בתחומי העתיקות לא היו עוברים היום, אבל גם כיום ניתן לדרוש איפוק, ריסון ואיזון בדיווח על אנשי ציבור.
ומספר הערות לסיום:
א. כפי שציינתי לעיל, התקשורת בעבר ידעה ושתקה על מחלות מנהיגינו ולא מצאו מקום לדווח לציבור כמו מחלתה של גולדה מאיר. אבל הזמנים השתנו.
ב. מעניין שרוב ראשי הממשלה היו חולים בזמן היותם בתפקיד, ללמדך שהתפקיד קשה, סוחט, מעייף ומלא מתח, שלא מוסיף בריאות.
ג. יש לציין, שהמועמדים לאחרונה, הן בפריימריס והן בבחירות הקרובות - הם אנשים צעירים, בריאים לכאורה ופעילים ציבורית, פיזית וספורטאים, כך שלא תהיה להם בעיה לגלות את עיקרי התיק הרפואי או לעשות MRI, אם יזדקקו.
